הלגואה

קהילת בני ישראל חיה מאות שנים בכפרים לאורך חוף קונקן שבמערב הודו, דרומית למומבאי. לפי מסורת הקהילה, אבותיה ניצלו מספינה טרופה ליד הכפר נבגאון.

השכנים המראטים כינו אותם "שנוואר תלי", "לוחצי השמן של שבת", כי עסקו בהפקת שמן ולא עבדו בשבת.

שמות משפחה קבועים התקבלו בעיקר בתקופה הבריטית. רוב השמות נוצרו משם הכפר ובתוספת הסיומת המראטית "־קר", שפירושה "מ־": פן הפכה לפנקר, רוהה לרוהקר.

בדרום הודו חיה קהילה נפרדת, יהודי קוצ'ין, ובכלכותה ומומבאי חיו גם יהודים "בגדדים" שהגיעו מעיראק. רוב יהודי הודו עלו לישראל אחרי קום המדינה, ורבים מהם התיישבו בבאר שבע, דימונה, ירוחם, לוד ורמלה.